<h1>הפרדס לרש"י עניין ברכות</h1>
<h2>דף כג.</h2>
וברכת נר חנוכה שטיבעה להדליק, טעות סופר הוא. ואף על פי שכל הספרים כתוב בהן להדליק. חדא, דסגי ליה על ידי שליח, ועוד אי דווקא הוא להדליק, מפני מה לא השיב רב פפי לרב פפא כשאמר לו התם היכי נימא בו למול ולשחוט לאו סגי דלאו איהי מהול, לימ(ה)[א] לשחוט למול להדליק, דהא נר חנוכה סגי ליה על ידי שליח ומברכי ליה להדליק. אלא טעות סופר הוא הטביעה בספרים. ומפורש בלולב הגזול ירושלמי [סוכה פ"ג ה"ד] כיצד מברכי על נר חנוכה ב[רוך] א[תה] י"י א[להינו] מ[לך] ה[עולם] א[שר] ק[דשנו] ב[מצותיו] ו[צונו] על הדלקת נר חנוכה.
<h2>דף קיז:</h2>
וששאלתם, ביום טוב צריך לבצוע על שתי כיכרות אי לא. [והשיב] הוו י[ו]דעין שצריכין אנו לבצוע על שתי כיכרות [ביום טוב] כדרך שאנו צריכין לבצוע [עליהם] בשבת. מה טעם מפני שבשבת עצמה לא נתחייבו ישראל לבצוע על שתי ככרות אלא משום מן, שכיון שלא ירד מן בשבת הוזהרו ישראל ללקוט לחם משנה. ואמר רב אדא חייב אדם לבצוע על שתי ככרות [בשבת], ובימים טובים נמי כיון שלא ירד [בו] מן, חייבין [אנו] לבצוע על שתי [ככרות] כשבת, ומניין שלא ירד מן בימים טובים, שכך שנו חכמים [מכילתא בשלח] ששת ימים תלקטוהו, רבי יהושע אומר למדנו שלא היה מן יורד בשבת, ביום טוב מניין תלמוד לומר (ב)שבת לא (היה) [יהיה] בו. ר' אלעזר המודעי אומר למדנו שלא היה יורד מן בשבת, ביום טוב מניין, תלמוד לומר לא יהיה בו. ביום הכיפורים מניין, ת[למוד] ל[ומר] שבת לא יהיה בו.
<h2>דף קלז:</h2>
ברכת מילה, להכניסו בבריתו של אברהם אבינו, בכל ארץ לותיר מברכין אותה לאחר מילה ופריעה ולא נהירא. וכמדומה לי ברומי שמעתי שמברכין אותה בין מילה לפריעה, דתוך המעשה כעובר למעש[ה] דמי. ומילה בלא פריעה ולא כלום היא, דאמר מר מל ולא פרע כאלו לא מל. ומנהג זה מקצתו קשה, שהרי ברכת תפילין של ראש הואיל ואחרונה היא אין טיבעה להניח, הואיל וכבר הניח של זרוע, אלא על מצות תפילין, והיינו טעמא דנטילת ידים ונטילת לולב, אף על פי שמצוה שאי אפשר לצאת על ידי שליח, אינו מברך עליהן ליטול, אלא על נטילת לולב, לפי שאי אפשר בכך עליהן עד שלא יתחיל בהן, נטילת לולב אין מברכין אותה אלא תוך הנטיל(ת)[ה], כדפרשינן, וכן נטילת ידים אין מברכין ביה נטילה לקנוח הפת. והיינו טעמא, כיון דאין מברכין בתורה שהיא אב הברכות אלא בראייה הסמוכה לקריאה, נטילת ידים נמי אין מברכין אותה קודם, עד שלא יבואו המים על ידיו, שמא יאנס ולא יטול. אבל לאחר שקיבל המים לידיו מברך על נטילת ידים תוך הנטילה, לכך אינו מברך ליטול. ולכך אמרתי קשה לכל המנהג שמברכין להכניסו, בברית שהתחיל. או דילמא סבירא להו לרבותינו ובני רומי שכל מצוה שעיקר המצוה בסופה כגון מילה שהפריעה עיקר מילה, דמל ולא פרע כאילו לא מל, וכגון הנחת תפילין שהקשירה עיקר, דכתיב וקשרתם אפילו שהתחיל בהם, מברך לעשות, בתפילין להניח, ובמילה להכניסו, לאפוקי נטילת ידים ונטילת לולב, שאין הולכה והבאה שהיא סוף הנטילה עיקר. זולתי ההגבהה והיא תחילת הנטילה שהיא מן התורה, שנאמר ולקחתם לכם וגו'. לכך אין מברכין בה ליטול, דמשמע שלא התחיל, וכיון דאגבהיה נפק ביה, אף על פי שלא הוליך ולא הביא, מדאמר [סוכה מ"ב ע"א] בהגבהה בעלמא נפק, שמע מינה הולכה והבאה מדרבנן ולא מיעכבא. וכן נטילת ידים, אין הקינוח עיקר הרחיצה זולתי המים, שאין רחיצה בלא מים, ונטילה זו היא רחיצה שנאמר [תהלים קל"ד] שאו ידיכם קודש. ולפי שלשון שאו משמשת לשונות הרבה כמו שכתבתי למעלה, לכך קבעוה הטבע הברכה לשון תרגום נטילה. ורחצו (ידיכם) [ידיהם] תרגום ויקדשון ידיכון, קידוש ידים ורגלים בכהנים, ואין לשון רחיצה אלא לשון קידוש, ואף על פי שדרשו רבותינו ז"ל [ברכות ט"ו ע"א] אחרץ בנקיון כפי, בכל מידי דמינקי אפילו צרורות ועפר, דרוש וקבל שכר, אבל בפשט המקרא אין רחיצה בלא מים. הילכך הואיל והמים עיקר הנטילה היאך נברך ליטול, הואיל והתחיל בנטילה ונעשת נטילה עיקר דקינוח ידים דרבנן (דארמו) [דאמרו] [סוטה ד' ע"ב] האוכל בידים נגובות כאוכל לחם טמא מדבריהם, אבל מן התורה רחיצת ידים. לכן אי אפשר לברך עליה ליטול. אבל בצרפת ראיתי מברכין ברכת האב קודם להכניסו בברית, מי הוצרך האב תחלה אי בר קבולי מילה הוא או לאו שמא התינוק אדום שלא נבלע דמו באיבריו והוא חלוש ומסוכן גבי מילה כר' נתן הבבלי דאמר [שבת קל"ד ע"א] מעשה באשה אחת שמלה בנה ראשון ומת שני ומת שלישי הביאתו לפני ראיתיו שהוא אדום אמרתי לה המתוני לו עד שיבלע דמו והמתינה לו ומלה אותו וחיה והיו קורין אותו נתן הבבלי על שמו. ולפי שהמצוה מוטלת על האב למולו. ופירש להכניסו ביד המוהל. וכדתניא בתוספתא [ברכות פ"ו הי"ז] המל אומר על המילה אבי הבן אומר להכניסו. וגרסינן ביבמות [ע' ע"ב] מילת זכריו מעכבתו, היכא משכחת לה כגון שהיו אביו ואמו חבושין בשעת שחיט(ה)[ת] הפסח, ויצאו מעכב'[ת] אכיל'[ה]. אלמא על האב מוטל להכניסו בבריתו לבן לא נמהל בשעת שחיטה. ואף על גב דאמר [קידושין כ"ט ע"א] דכי ליתיה לאב מכניסין אותו אחרים, כיון דכי איתיה לא סגי דלא עביד איהו. לפיכך תיקנו טיבעה לעשות להכניס. ומה שפירשתי שכל מצוה שמוטלת על האדם לחובה (האי) [שאי] איפשר להיעשות על ידי שליח מברך מיהא דאמר רב יהוד(אי)[ה] [לעשות] דיקינן לה. דאמר רב יהודה הבודק צריך לברך, מאי מברך, רב פפא משמיה דרב אמר על ביעור חמץ ורב פפי אמר לבער. מיתיבי ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על המילה, אלמא על הביעור להבא נמי משמע, שכל הברכות עובר לעשייתה הוא מברך. ומשיב, התם היכי נימא למול, לא סגי דלאו איהו מהיל. כלומר, כי קאמינא אנא על הביעור מעיקרא משמע, לא קאמינא אלא במצוה המוטלת עליו שנאמר תשביתו, ומדרבנן ליל י"ד לביעור אי יברך על ביעור, אמינא שמברך על הביעור שעשה כבר. וצריך להקדים ברכה למעשה. אבל מילה שאיפשר לעשות על ידי אחרים על המילה נמי להבא משמע. אבי הבן מאי איכא למימר, הכי נמי וכו'. עלמא מפרשי ליה, הכי נמי למול. ואני שמעתי מרבינו מנחם בר' יהודה ברומי, אבי הבן הכי נמי על המילה. והונעם לי מא[ו]ד. לכן הזקקתי ליפות הדבר ולמתקו, הואיל ויסוד חכמים הוא. אבי הבן מאי איכא למימר. על מוהל זולתי האב דקתני משום דסגי דלאו איהו מהיל, דתניא [שם] חייב למולו, והוא מברך על המילה דתניא המל אומר על המילה אפילו עצמו האב דלא קתני (בד"א) [במה דברים אמורים] באחר אבל האב מברך למול, והא הכא לא סגיא דלא איהו מהיל, ואיפשר לברך למול, ואפילו הכי מברך על המילה, ולא משמע מעיקרא זולתי להבא, מאי איכא למימר, מי מצית אמרת הכא היכי בו נימא לא סגי דלאו איהו מהיל, בתמיה, כי היכי דאמר במוהל בעלמא. הכי נמי, דאב גופיה לא מצי לברוכי למול, דסגי דלאו איהו מהיל. דמסברת הא דתניא האב חייב למולו, בידיו קאמר, להכניס בברית הוא, הילכך דסגי דלאו איהו מהיל עביד, כי מברך על המילה להבא משמע, הואיל ולא צרוכי לברוכי למול. והיינו דתניא המל אומר על המילה אבי הבן להכניסו, דאפילו במקום האב מלין אחרים. דאי לא סגי דלאו איהו [מהיל] וצריך לברוכי למול, הכי הוה למיתנא אבי הבן מברך שתים למול ולהכניסו, השתא דלאו איהו מהיל. וכיון דלא מברך למול הואיל וסגיא דלאו איהו מהיל כי מברך על המילה להבא משמ(א)[ע] אבל הבודק דאיפשר לא לברך כי מברך לבער לשעבר משמע. מיתיבי על השחיטה, התם לימא לשחוט וכו' והואיל וסגי דלאו איהו שחיט כי מברך על השחיטה להבא משמע. כי קאמינא אנא לשעבר משמע על ביעור משום דמצי לברוכי לבער, וכי מברך על ביעור לשעבר משמע. פסח וקדשים דלא סגיא בלא בעלים עבדין דכת[יב] גבי פסח ושחטו אותו וגו' דמשמע כל העד[ה] ישחטו את פסחו. וגבי קדשים כתב וסמך את ידו על ראש קרבנו ושחטו, דמשמע אפילו בעלים גופייהו שחט מאי איכא למימר, והא הכא דאיפשר לברוכי לשחוט ומברך על השחיטה. דתניא [תוספתא ברכות פ"ו הט"ז] השוחט מברך על השחיטה, לא שנא גבי חולין ולא שנא גבי קדשים דלא קתני (בד"א) [במה דברים אמורים] בחולין אבל פסח וקדשים מברך לשחוט, ואפילו הכי כי מברך על השחיטה להבא משמע, מי מצית הכא להתמוהי הכא היכי בו נימא לשחוט לא סגי דלאו איהו שחיט, ודאי לא סגי דלאו איהו שחיט. ואף על גב דמצי לברוכי לשחוט מברך על השחיטה ולא משמע לשעבר הכא נמי כי היכי לגבי חולין דסגיא הוא דלא שחיט הכא נמי אמינא לך גבי פסח וקדשים סגי דלאו בעלים שחטי', הילכך כי מברכי על השחיטה להבא משמע נמי סברת האי ושחטו שנאמר גבי פסח לבעלים היו, דתנינן במכילתא [בא פסחא פרשה ה'] ושחטו אותו כל קהל, וכי כל הקהל היו שוחטין אותו, אלא לעשות שלוחו של אדם כמותו, אלמא סגי לשחיטת פסח וקדשים על ידי שליח דלא איפשר לברוכי לשחוט, כי שחט בעלים מברכי על השחיטה ומשמע להבא. אבל גבי ביעור דאיפשר לברוכי לבער, כי מברך על ביעור לשעבר משמע. ופסקינן היל[כתא] על ביעור חמץ, דאף על גב דמיחייב איניש לבעורי חמירא, הא סגי ליה על ידי שליח. כדאמר[ינן] בפסחים [ד' ע"ב] לא מיבעייא באתרא דייהבי אגרא ובדקי וכו' והואיל וסגי ליה למצות ביעור על ידי שליח הסכימו רבותינו לפסוק על ביעור, ולבער לא. חדא, דהא סגי דלאו איהו עביד. ותו אי אתי לברוכי בתחילה לבער חמץ מישתלי איניש ומברך על ביעור וכסבור לא יצא ידי חובתו וחוזר ומברך לבער ומוציא שם שמים לבטלה. ות[נו] ר[בנן] בפ[רק] כיצד מברכין [ברכות ל"ח ע"א] מהו אומר (הכא) [הבא] לבצוע, אומר המוציא לחם מן הארץ ור' נחמיה אמר מוציא. אמר רבה במוציא כול'[ה] עלמא לא פליגי דאפיק משמע [כי פליגי בהמוציא] ורבנן סברי דאפיק נמי משמע. והואיל ונזרקה מפי חבורה המוציא לחם, אם יברך מוציא לחם לכתחילה לא יצא דתני(ה)[א] [שם מ' ע"ב] כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות לא יצא. והוא הדין לברכת בדיקה אף על פי דבלבער כולי עלמא לא פליגי דלהבא משמע, אפילו הכי אין רשאי לשנות, שכל שפוסקין רבותינו הלכה מתוך המחלוקת נדחה שכנגדו. ועוד מפני שהמוציא משמע להבא וצריך לברך על הלחם שכבר הוציא ומונח בידך, משום הכי תיקנו המוציא, לא יחזור ויברך מוציא, מפני שהיה סובר המוציא לאו דאפיק משמע אלא דמפיק שעתיד להוציא וכסברו לא יצא, לכך תיקנו טיבעה בלשון המוציא דמשמע נמי דאפיק. וכן בביעור הטעם שמושך בזה מושך עד זה.
